הלואי ויכולתי

שנינו באים ממשפחה מסורתית מזרחית, יש שיגידו שאנחנו ממש דתיים.
רק לאחר שהיינו נשואים כשנה וחצי פנינו למרפאת הפריון.
לא היה לנו קל לפנות למרפאה, כולם מכירים אותנו וליבי נצבט שישבתי ליד דלת מרפאת הפריון וראיתי בנות  מהשכונה המגיעות למעקב הריון.
גם בלי קשר לכך, קשה היה לי לשתף את צרותי עם כולם, צריך להבין שאצלנו במשפחה מצפים ממך להרות מיד לאחר החתונה. אם ההריון אינו מגיע מתחילים המבטים השואלים, הביקורתיים, המוכיחים ולפעמים המרחמים.
זה לא קל לזוג צעיר כמונו וקשה לנו גם לשתף את ההורים ולהדאיג אותם.
אז אנחנו חיים ב"כאילו הכל בסדר" ממשיכים ומקווים.
בסוף שזה לא מגיע, אין ברירה וצריך לפנות לרופא, וכך עשינו.
תוך מספר חודשים בצענו את כל הברור ולצערנו בדיקת הזרע היתה הרבה מתחת לנורמה.

בעלי קיבל זאת קשה מאד, ניסיתי לעודדו אבל הפגיעה בגבריות, גם אם לא בצדק היתה קשה מאד.

התחלנו טיפולים בהזרעה וכבר ראינו את הפרית המבחנה באופק.

הרופא היה אופטימי ואמר כי בדרך זו או אחרת נצליח בקרוב, אבל לנו זה לא הספיק .

בינתיים גם הלחץ במשפחה גבר, בעיקר חמותי החלה להפעיל עלי לחץ עקיף וגם ישיר, מצפה ממני להרות לבנה.

מה יכולתי לומר לה, שאני לא אשמה? שבעצם הבעיה בזרע של הבן שלה? הלואי ויכולתי, לא יכולתי להסגיר את הפרטיות שלנו, לא יכולתי לומר דבר. ספגתי את המבטים והביקורת בכאב גדול והמשכתי בטיפולים. 

גם היום, שיש לי שני ילדים בריאים וחמודים, אחד שנולד לאחר הפריה חוץ גופית ואחד שהגיע אלינו ללא כל טיפול, איני יכולה לשכוח את חוסר האונים שלי ככלה צעירה מול המשפחה.