הזרע שלו, הביצית שלה והרחם שלי

אם היו שואלים אותי לפני 10 שנים שזה המסלול שאעבור בחיי הייתי צוחקת בקול רם.

תמיד ידעתי שברגע שאפסיק גלולות אכנס להריון, איפה שהוא אפילו חששתי מזה בצעירותי. התבדיתי.

שלום, אני בת 37 נשואה לישראל מזה כשנתיים וחצי וכנראה, לא בטוח, לא אוכל להביא ילדים לעולם בכוחות עצמי. אני צריכה ביצית של אישה זרה. ואוו הנה ווידוי ראשון.

אני מרימה את ידיי לשמיים ומודה על כך שהאפשרות הזאת קיימת, מה הייתי עושה עם עצמי במצב כזה לפני 60 שנה ??? אני שכל כך אוהבת ילדים, שיכולתי להיות אמא ל- 6 ילדים כבר מגיל 16....

אני מודה לאל שבעלי, שצעיר ממני בכמה שנים, מקבל את העובדה וצועד איתי יד ביד לעבר המילה "אמא" שתופנה אליי ולא לאף אמא אחרת.

ההחלטה התקבלה ואנו בסידורים אחרונים לפני הנסיעה לצ'כיה שם יפרו את רחמי בעובר שיהיה דומה ביופיו לישראל ולצ'כית אך באופיו ללא כל ספק יהיה דומה לי!

זאת יכלה להיות התחלה של בדיחה מצחיקה: "טורקי, פרסית וצ'כית נפגשו ברחם..." אילולא היה מדובר בהחלטה הקשה והאמיצה בחיי.

לא סבלתי רבות עד להחלטה, עברנו ניסיונות טבעיים, הזרעות ו- IVF כשהמטרה ברורה הרצון להיות הורים כמה שיותר מהר. אבל כבר אמרו חכמים, שהחיים הם לא תוכנית כבקשתך, ולא גן של שושנים, ואמרו חכמי החכמים ש"קשה" יש רק בלחם וגם אותו אנו אוכלים בהנאה רבה...

אחת השאלות שעלו ביני ובין האיש שלי הייתה האם כל העולם ואשתו אמורים לדעת מתרומת הביצית, והתשובה שלי הייתה חד משמעית כן.

הרופא ביקש שאחשוב שוב על ההחלטה, בטענה שאף אחד לא אמור לגלות את זה, כך גם אחות בית החולים, אבל אני יודעת שאין דרך טובה יותר לגדל ילדים מאשר לומר את האמת ללא פחד או חשש מלא בביטחון ובאהבה. ימים יגידו...

אז פתחנו תיק לתרומת ביצית, סידרנו דרכונים, חתמנו על הסכם מול המרפאה בצ'כיה, רכשו הורמונים, וישראל נתן זרע, שיוטס מבעוד מועד ויחכה לנו שם. התרגשות עצומה. הייאוש פינה מקום לתקווה.

באופן סימבולי השבוע יונת בר הקימה קן על אדן חלון האמבטיה שלנו ובו שני ביצים עליהם היא דוגרת ושומרת יומם וליל...

חלפו עברו שלושה שבועות, הביצים בקעו ומתוכם יצאו לאוויר העולם שני גוזלים יפים. בקרוב אצלי.

פחות מחודש לנסיעה.

היום נמסרו לנו פרטיה של התורמת. היא בת 22, אם לילד בריא, שוקלת 48 קילו, 165 ס"מ, בלונדינית עם עיניים כחולות, בעלת סוג דם A...  ואווו לא דומה לי בכלל מלבד פרט אחד קטנטן שחימם לי את הלב, נאמר לנו שהיא חובבת אומנות וזה ללא ספק השטח שלי.

עוד 20 יום הטיסה, ואני ממתינה למחזור שיגיע.

כחלק מהכנת הרחם שלי לקבלת העוברים הזריקו לי דקפפטיל 3.75, שתפקידו לדכא את הביוץ, מאז התחלתי להרגיש גלי חום מטורפים, הבדלי הטמפרטורה בגופי נעו כמו הבדלי הטמפרטורה בחופי סיני לבין הקרחונים באלסקה... טוב אני בטח מגזימה קצת (אופייני לאישה הורמונלית...)

לאחר מכן התחלתי ליטול אסטרופם שתפקידו להקל על תופעת הלוואי הקודמת - גלי החום.

בתמורה קיבלתי: דכדוך, כאבי ראש, כאבי בטן, בחילות והתכווצות שרירים... שלא לדבר על השמנה...

גלי החום לא נעלמו, אבל נעשו פחות קיצוניים, בזמן שכאב הראש ליווה אותי כל דקה ביום כאילו שהתחתנתי איתו ולא עם ישראל. הרגליים התנפחו בצורה משמעותית והכאב כמעט בלתי נסבל.

אני משננת את המשפט הבא שוב ושוב במוחי "אין לך זכות להתלונן" "אין לך זכות להתלונן"...

הרי הכול בגללי, הבעיה אצלי ולא אצלו, הזרע שלו מעולה, הביציות שלי דפוקות ואני לא אמורה להתלונן אלא להודות על כך שהוא לצידי בתהליך, ולמרות הכול אני לא מפסיקה להתלונן.

חם לי אני בוערת.

אופססס...  שבוע לפני הנסיעה התקשרו לספר לנו שהתורמת שנמצאה לנו לא ייצרה מספיק ביציות. במקומה הציעו לנו תורמת חלופית דיי דומה בנתוניה לקודמתה אלא שעיניה חומות וכך גם שיערה, ולא היא אינה חובבת אומנות...  

דפיקות לב, בעוד שלושה ימים הטיסה ואנחנו מתחילים להריח את ריח ההורות.

היום שאבו מהצ'כית ביציות והזרע של האיש שלי מתכונן לדייט ראשון ואחרון עם הצ'כית, מחר נדע כמה ביציות נשאבו וכמה עוברים קנו כרטיס להופעה בלעדית ברחם שלי.

עובר יום נוסף והאחות שמעבר לקו הטלפון מודיעה שנשאבו 10 ביציות ושבע מתוכן הופרו.

ההיריון נראה קרוב מתמיד, צ'כיה אנחנו בדרך אליך.

ברנו מדהימה ביופייה. מבנים מחוברים בזה אחר זה כמו קרונות ברכבת, אף מבנה לא דומה למשנהו ובכל זאת העיר ציורית והרחובות נראים דומים מאוד זה לזה, הכול נורא חגיגי.

מגיעים למרפאה. הרופא מסביר לנו כמה ביציות נשאבו, כמה מתוכן הופרו ובאיזה מצב נמצאת כל הפריה. מצבנו טוב מאוד. ואנחנו מחליטים על החזרת 2 עוברים לרחם, בעוד שתי דקות אני אהיה בהריון...

מרגע זה אני מחליטה לשים בצד את נושא ההריון, ואנחנו מחליטים לטייל בעיר המקסימה, אלא שהמצלמה לא נחה לרגע ואנחנו מוצאים עצמנו מצלמים צ'כיות למזכרת. תיעדנו הכול מרגע היציאה מהארץ ועד שובנו חזרה, הפעם הבאה שנגיע לברנו ב"ה תהיה לטיול שורשים בלבד.

בעוד שבועיים אני אדע אם הצלחתנו במשימה, נכון לזמן זה אני משננת את המשפט שאני אומרת לאנשים בכל הזדמנות:

קיימות רק שתי אפשרויות עבורי, או שאני אהיה אמא או שאני אהיה אמא. אני כבר בחרתי באפשרות ואתן?